לשרוד את המבול זה לא מספיק

פרשת נח והאמנות הקשה של שיקום אומה שבורה

שלוש שנים אחרי שבעה באוקטובר, ישראל היא אומה של שורדים. שרדנו טבח, מלחמה ממושכת, את ייסורי השבי, עקירה מבתים, אובדן ושכול, ואת התנפצותן של הנחות יסוד שחשבנו שלעולם לא יתערערו. הלחימה שככה, החטופים שבו, ורבים מאיתנו מנסים לחזור לשגרת החיים. אלא שהישרדות ושיקום הם שני דברים שונים בתכלית. אומה יכולה לשרוד אסון ולהישאר שבורה עד היסוד.

ובדיוק כאן פוגשת אותנו פרשת נח.

התורה מתארת עולם שאלוהים הכריז עליו כי הוא "טוֹב מְאֹד" (בראשית א', ל"א), וכעבור פרקים ספורים בלבד מתברר כי הארץ התמלאה אלימות: "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס" (בראשית ו', י"א). המילה המקראית "חמס", שמשמעותה אלימות ועוול, מקבלת עבור הקורא הישראלי בן זמננו משמעות מצמררת במיוחד.

המבול מחריב כמעט הכול. ובכל זאת, אלוהים אינו בורא עולם חדש מאפס. נח משמר את שרידיו של העולם הישן ונושא עמו את החיים דרך החורבן אל עבר עתיד לא ידוע. כשהמים שוככים לבסוף, נח יוצא מן התיבה אל עולם שיש לבנות מחדש.

וכאן טמונה ההבחנה החשובה ביותר עבורנו היום: התיבה נועדה להישרדות. היא מעולם לא נועדה להיות בית קבע.

במשך שלוש שנים חיה חלק ניכר מהחברה הישראלית בתוך תיבה מטפורית, כשהיא ממוקדת באיומים מיידיים, בהגנה על יקיריה, בהתמודדות עם חוסר ודאות ובניסיון לצלוח עוד יום. אלה אינסטינקטים חיוניים בשעת אסון. אלא שהיכולות המאפשרות לחברה לשרוד אינן בהכרח אלה שיאפשרו לה להשתקם. הישרדות דורשת דריכות וכושר עמידה. שיקום דורש אמון, נטילת אחריות, חמלה ואומץ להתבונן במה שהשתבש.

אמנות הקינצוגי (Kintsugi) היפנית מציעה דימוי מרתק לאתגר הזה. כאשר כלי חרס נשבר, אוספים את שבריו ומחברים אותם בקפידה באמצעות לכה ואבקת זהב. הסדקים נותרים גלויים והופכים לחלק מסיפורו של הכלי, במקום להיות פגמים שיש להסתיר. הכלי המתוקן אינו מעמיד פנים שמעולם לא נשבר.

יש משהו יהודי מאוד בסירוב הזה למחוק את עקבות השבר. התלמוד מלמד כי בארון הברית הונחו זה לצד זה לוחות הברית השלמים ושברי הלוחות הראשונים (בבא בתרא י"ד ע"ב). אפילו בארון המקודש ביותר בחיי העם היהודי נמצא מקום לשברים. השבור נשמר לצד השלם.

אלא שעלינו להיזהר בשימוש בדימוי הזה. אין שום דבר יפה מעצם טבעו בטראומה. אין לומר למשפחה שכולה שהסבל הפך אותה לחזקה יותר, ואף ניצול אינו חייב לעולם סיפור מעורר השראה על חוסן וצמיחה. הזהב שבקינצוגי אינו השבר עצמו. הזהב הוא המאמץ האנושי, העמלני והמסור, המושקע בתיקונו.

ההבחנה הזאת צריכה לעצב את השיח הלאומי שלנו.

החברה הישראלית הפגינה חוסן יוצא דופן. מתנדבים, חיילים, צוותים רפואיים, אנשי חינוך ואזרחים מן השורה נשאו זה את זה בנסיבות שקשה להעלות על הדעת. אבל אסור שהחוסן יהפוך לתירוץ להותיר מערכות שבורות ללא תיקון. חברה המעלה על נס את יכולתם של אזרחיה לשאת סבל, אך נמנעת מלטפל בתנאים שהפכו את כושר העמידה הזה להכרחי, מחמיצה את משמעותו של השיקום.

לא נוכל לבנות מחדש את אמון הציבור בלי להתמודד עם כשלי ההנהגה והמוסדות. לא נוכל לרפא את השסעים החברתיים כל עוד נמשיך להתייחס למחלוקת כאל בגידה. לא נוכל לדבר ברצינות על שיקום לאומי בלי להשקיע במי שחייהם השתנו לצמיתות בעקבות המלחמה. ולא נוכל לצפות לעתיד אחר אם נסרב לבחון את ההחלטות, הנחות היסוד ודפוסי ההתנהגות שעיצבו את עברנו.

פרשת נח מציעה לנו פרט נוסף, יוצא דופן בחשיבותו. לאחר המבול כורת אלוהים ברית עם האנושות ומבטיח כי לא ישוב להשמיד את כל החיים במבול (בראשית ט', י"א). הסיפור אינו מסתיים בהשבת העולם הישן לקדמותו. הוא מסתיים בהתחייבות חדשה לכך שהעתיד יהיה שונה.

וזה בדיוק מה שתיקון אמיתי דורש מאיתנו: לא רק לחבר מחדש את השברים ולהשיב כל חלק למקומו הקודם, אלא לשנות את האופן שבו אנו חיים זה עם זה.

הרב יונתן זקס הציע הבחנה חשובה בין אופטימיות לתקווה. אופטימיות היא האמונה שהמצב ישתפר; תקווה היא האמונה שבכוחנו לפעול כדי לשפר אותו (To Heal a Fractured World, 2005). התקווה היהודית היא אפוא אחריות מוסרית, ולא תחזית מנחמת.

שלוש שנים אחרי שבעה באוקטובר, האתגר שלנו כבר אינו רק לשרוד את המבול. עלינו להחליט איזו חברה נבנה כשנצא ממנו. חברה המסוגלת להתאבל מבלי להיכנע לייאוש, לדרוש דין וחשבון מבלי לוותר על סולידריות, ולהפוך את הכאב הקולקטיבי למחויבות עמוקה יותר לכבוד האדם.

הקשת המופיעה בסופו של המבול היא סמל לברית, אבל קשת אינה יכולה לבנות מחדש בית, להשיב את אמון הציבור או לרפא קהילה פצועה. המלאכה הזאת מוטלת עלינו.

מידת החוסן שלנו לא תימדד בכמות הסבל שהצלחנו לשאת, אלא במה שנבחר לתקן לאחר שישקעו המים.

מי ייתן ונמצא את האומץ להתבונן בשברים שלנו, את היושר לזהות מה הביא עלינו את המבול ואת התבונה ללמוד מכשלינו. מי ייתן ונמצא את הכוחות לתקן את שנשבר, ושהאור הבוקע מן הסדקים יאיר לנו את הדרך לעתיד אנושי יותר, צודק יותר ומלא תקווה.

📖 לקריאת המאמר המלא באנגלית, כפי שפורסם ב־The Times of Israel:

🔗

https://blogs.timesofisrael.com/surviving-the-flood-is-not-enough/