הבארות הסמויות מן העין

דרשת ראש השנה – הרבה עדי רומם, קהילת תל מונד ברומו של עולם

בראש השנה אנו חוזרים אל אחד הסיפורים המטלטלים שבתורה: סיפור הגר הנודדת במדבר עם בנה ישמעאל. השמש המדברית קופחת, המים אזלו, והיא מיואשת. היא מניחה את הילד תחת אחד השיחים, כדי לא לראות במותו.

ואז קורה דבר מופלא:“וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת־עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם.” שימו לב למה שלא כתוב: לא נאמר שאלוהים ברא באר חדשה. לא נאמר שנתן לה מים. הנס איננו הופעת ישועה פתאומית- הנס הוא פתיחת העיניים, לראות את מה שהיה שם כל הזמן.

הבאר עמדה מול עיניה של הגר, אך היא לא יכלה לראותה, עיוורת מפחד, מתשישות, מדמעות.

וכך גם אצלנו. כמה פעמים אנחנו רצים, דואגים, נשאבים לחדשות או לחרדות, עד שאיננו רואים את הברכות הנמצאות ממש לפנינו. הן מחכות שנפקח את העיניים.

כפי שכתבה מג קאבוט :“לפעמים מה שאתה רוצה נמצא ממש מולך. כל מה שעליך לעשות הוא לפתוח את העיניים ולראות.”

בחירה לראות את הטוב

לאה גולדברג ניסחה זאת כך: “יש בעולם הרבה דברים יפים: פרחים וחיות, אנשים ונופים .ומי שיש לו עיניים פקוחות רואה יום יום מאה דברים נפלאים – לפחות.”

אבל לפעמים העיניים שלנו מכוסות. לא מפני שאין יופי בעולם, אלא מפני שהכאב והעצב ערפלו את הראייה

כפי שברק פלדמן מזכיר לנו:

“ואולי העיניים צריכות להישטף

מדי פעם בדמעות

כדי שנוכל לראות את העולם

ברור יותר

ומסובך פחות.”

הדמעות, מה שחשבנו שמטשטש, יכולות גם לנקות. הרגעים הקשים עשויים לאפשר לנו לראות בבהירות גדולה יותר, עם פחות אשליות, ועם יותר חמלה. נתן זך מזכיר לנו כי לראות את הטוב זו בחירה: “אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות את יפי העולם…ולהלל את מי שעשה אותו יפה.” לראות את הטוב למצוא את החן. לבחור נכון

הבארות הנסתרות של השנה החולפת

ראש השנה הוא הזמנה שנתית לתרגל ראייה כזו. ואולי בגלל זה אנחנו קוראים את הסיפור של הגר והבאר בראש השנה. זהו זמן של חשבון נפש, לבחון היכן טעינו, מה החמצנו. אבל זהו גם זמן לראות את הטוב. לומר תודה. לשים לב לבארות הנסתרות.

וגם בשנה הקשה הזו – הן היו כאן:

• ראינו בארות של חוסן, כשקהילות התאחדו מול אתגרים.

• ראינו בארות של ערבות הדדית, כששכנים התגייסו להביא מזון, לבדוק בשלום הקשישים, להתנדב ללא הפסקה.

• ראינו בארות של חסד, בבני נוער שאספו כספים למען נזקקים, במשפחות שפתחו את בתיהן לפליטים, בצוותי רפואה שהמשיכו להגיע יום אחר יום.

• וראינו בארות של תקווה, בקהילות שהתכנסו לא רק כדי להתפלל אלא כדי לשרת, לרפא, ולעמוד יחד למען צדק.

הבארות הללו לא היו חדשות. הן תמיד היו כאן. רק נדרשו משבר ופתיחת עיניים כדי לגלותן.

לראות כדי להאמין או להאמין כדי לראות

אנחנו נוהגים לומר: “צריך לראות זכדי להאמין.”אבל אולי האמת הפוכה: צריך להאמין כדי לראות.

להאמין שיש יופי גם כשהמדבר נראה אינסופי. להאמין שיש בארות של תקווה, של אהבה, של קהילה גם כשהפחד מעוור אותנו. האמונה – באלוהים, באנושות, בעצמנו- היא שמאפשרת לנו לראות את המים שהיו כאן כל הזמן.

קריאה לשנה החדשה

וכשאנו נכנסים לשנה החדשה, בואו נשאל את עצמנו:

• אילו בארות פספסתי מולי?

• מי האנשים שסביבי שאת טובם לקחתי כמובן מאליו?

• אילו הזדמנויות לשמחה ולצמיחה התעלמתי מהן, כי הייתי שקוע/ה בפחד?

בראש השנה הזה – נפקח עיניים.נ פתח אותן להכרת הטוב, לחוסן, לטוב שכבר קיים בחיינו ולטוב שאנו יכולים לברוא יחד.

וכמו הגר, אחרי שראינו את הבאר, נמלא את החמת במים, כדי לתת חיים לאחרים. כי הנס האמיתי איננו רק בראייה. הנס האמיתי הוא בפעולה.

ברכה

מי ייתן והשנה הזו תהיה שנה של עיניים פקוחות.שנראה את היופי, את האהבה, את האומץ שסביבנו.שנשתה לרוויה מבארות התקווה.ושכל אחת ואחד מאתנו יהפוך בעצמו לבאר חיה לאחרים.

שנה טובה ומתוקה!🍎🍯