"יהדות לא בַשָּׁמַיִם"- יהדות פרואקטיבית בין המקרא לציונות, בין חנוכה לפרשת השבוע ולחוק הגיוס החדש

דמותו של יוסף- “איש החלומות”, זכתה במשך דורות לקריאה מיסטית־רוחנית כמי שפותר חלומות, מי שמקבל השראה על־טבעית. אך קריאה מדוקדקת בסיפורו מגלה תמונה אחרת לגמרי: יוסף לא פותר את חלומו של פרעה. הוא מגשים אותו.

יוסף אמנם מציג לפרעה פרשנות לחלום, אך מיד מוסיף תוכנית עבודה. הוא מנהל, לוגיסטיקן, אסטרטג כלכלי. אם תשימו לב לטקסט, לא אסון טבע מכה במצרים. יוסף הוא שמייצר את המחסור באמצעות מדיניות אגרסיבית של איסוף תבואה וכסף, ובכך הופך את החלום לנבואה שמגשימה את עצמה. הטקסט המקראי מדגיש כי הרעב במצרים הינו תוצאה של מערכת כלכלית שיוסף מייצר: 

• “וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף…”

• “וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף”

• “וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם…”

זהו ניתוח כלכלי כמעט מודרני: יוסף מבין שמאגרי מזון, כסף וקרקע מייצרים כוח ומעצב מדיניות כזו. הוא “מגשים חלומות” לא דרך נס, אלא דרך מנגנוני ניהול, ושינוי מבני. יוסף אינו “מיסטיקן”; הוא אדריכל מציאות. הכוח של יוסף אינו קסם אלא פרואקטיביות: הוא אינו מקבל את המציאות כנתון אלא כחומר ביד היוצר. במובן הזה, הוא הניגוד המוחלט לפסיביות של “נחכה שמשהו יקרה” או "נתפלל עד שיסתדר". יוסף חולם, ואחר כך מכופף את המציאות בעקשנות עד שהיא מתיישרת לפי חזונו.

כשמביטים על דמותו של יוסף דרך עיניים אלו, כמעט ברור מאליו מדוע ראשוני הציונות אימצו אותו כארכיטיפ של המשיח החדש- משיח בן יוסף (להבדיל ממשיח בן דוד).  כמו יוסף, גם הם חיו בתוך מציאות קשה: אירופה רוחשת אנטישמיות, גלים של פוגרומים, חוקים מפלים, שנאת יהודים שמגיעה לרמות שקשה לנו להעלות על הדעת (או שלצערנו, אנחנו כבר קצת מתחילים להעלות על הדעת...) ואף על פי כן הם חלמו חלומות בקנה מידה גדול. הרצל, כמו יוסף, לא רק חלם על מדינה ליהודים בזמן שבו עצם הרעיון נשמע הזוי; הוא העז לומר: "אם תרצו – אין זו אגדה", כלומר, האגדה תהפוך למציאות רק אם בני האדם יקומו ויעשו אותה. רבים מהם התרחקו מהיהדות ההלכתית לא מתוך כפירה, אלא משום שהיא נראתה להם פסיבית מדי ביחס למה שהמציאות דרשה: הם לא האמינו שפתק בכותל, תפילה בלבד, או ציפייה למשיח ש“יפתור את העניין” יוכלו להציל את העם היהודי באירופה המתמוטטת.

אפשר לטעון כי אנשי העליות הראשונות היו יוסףיים באופיים: פרגמטיים, פרואקטיביים, מאמינים בעבודה יומיומית, בנרטיב שבו אין מקום להמתנה לנס.  אהרן זאב, ציוני נלהב, מחנך וממקימי חיל החינוך בצה"ל כותב שיר שמצהיר בפשטות: "נֵס לֹא קָרָה לָנוּ  פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ… בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם וַיְהִי אוֹר!"

לא מדובר רק במשחק מילים; זהו מניפסט. בתנועת העבודה ראו בחנוכה לא רק חג דתי, אלא חג לאומי: חג הגבורה, המרד, העצמאות המדינית, הגאולה הלאומית. הגאולה, כך האמינו, תגיע לא כהתגשמות הבטחה אלוהית פסיבית, אלא כתוצאה ישירה של מאמץ אנושי, עבודה, דם, זיעה ודמעות. לא במקרה גם תנועת ביל"ו השאירה מהפסוק בישעיהו רק את: “בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה…” והשמיטו את “בְּאוֹר ה'”. ד"ר רינה חבלין תיארה זאת פעם במילים החריפות: “תנועת העבודה הוציאה את אלוהים לפנסיה.” אפשר להתווכח עם המשפט הזה תיאולוגית, אבל אין ספק שהוא מתאר תפנית: ממצב שבו יהודים מתפללים לישועה, למצב שבו יהודים נוטלים על עצמם להיות השותפים המרכזיים בה. זהו דיסוננס עמוק בין יהדות המבקשת להמתין לבין מציאות הדורשת לפעול. ולכן הם פנו לדמותו של יוסף: יוסף שהוא עושה, פותר, יוזם, בונה מערכות, לא מי שממתין להתערבות עליונה.  

הציונים לא הפנו עורף לאלוהים; רבים מהם (אחד העם, גורדון, ביאליק) כתבו במפורש שהציונות אינה תחליף לתפילה אלא המשך שלה במעשה. הם הסתמכו על ספר דברים המציב את אחד המשפטים החזקים ביותר בתולדות המחשבה האתית האנושית: “לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא… כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר… לַעֲשׂוֹתוֹ.” כלומר: הדבר האלוהי איננו מרוחק, איננו חידת חלום שיש לפענח , הוא הנכונות לפעול. לא מדובר בביטול של הקב"ה; להפך, מדובר בקריאה להיות שותפים אקטיביים שלו. התפילה איננה ביטול המעשה אלא תשתית ערכית למעשה. אולי אפשר לומר כך:

·        התפילה – מנסחת את החלום,

·        התורה – מתווה את הערכים,

·        המעשה – מגשים אותם עם כל המורכבות האנושית.

חנוכה, מנקודת המבט הזו, הוא חג המתח הפורה בין ניסים למעשים: אפשר להדליק נרות ולהודות על הנס  ובו בזמן לשיר: "בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם – וַיְהִי אוֹר." זוהי לא כפירה, זוהי פרשנות בוגרת: אלוהים איננו מבקש מאיתנו להמתין לו- הוא מזמין אותנו לפעול יחד איתו.

הרב יונתן זקס ז"ל, היטיב לתאר את ההבדל בין אופטימיות נאיבית לבין תקווה אקטיבית- אותה תקווה של נושאי לפידים, של יוסף: "רבים מאיתנו מבלבלים בין שני מושגים: אופטימיות ותקווה. הם נשמעים דומים. אבל לאמיתו של דבר הם שונים מאוד. האופטימיות היא האמונה שדברים ישתפרו. התקווה היא האמונה שכולנו יחד נוכל לשפר את הדברים. כדי להיות אופטימיים, לא צריך אומץ. די בתמימות מסוימת. אבל כדי לקוות נדרש אומץ רב.."

העולם של 2025 מתחיל להדמות לעולמם של יוסף או של הרצל:

• אנטישמיות גואה בכל היבשות.

• קמפוסים בארה״ב ובאירופה הופכים עוינים.

• ישראל מתמודדת עם איום ממגוון גזרות.

• יהודים חשים חשש, בדידות, חוסר אונים.

אך דווקא עכשיו, דמותו של יוסף מזכירה לנו: חלום ללא מעשה הוא משאלת לב. מעשה ללא חלום הוא טכנאות מתה. אבל חלום עם תוכנית- משנה עולם.

הציונות לא נולדה בתקופות נוחות יותר. היא נולדה בחושך  והיא בחרה להדליק אור.

כמו יוסף, ראשי הציונות אמרו: 

אם יש חלום – נבנה לו תשתית. 

אם יש רעב – נייצר שובע.

אם יש גלות – נקים בית. 

גם היום, הקריאה היא אותה קריאה:

אל תחכו שמישהו יפתור.אל תחכו למשיח היו משיח בן יוסף.

או כמו שאבי עליו השלום היה מדגיש בכל ערב שישי- אל תשירו "יעשה שלום" תשירו "נעשה שלום"- כי בידנו הדבר לייצר שלום בעולם.

ואולי דווקא בחנוכה הזה, כששאלת חוק הגיוס מרחפת מעל החברה הישראלית, חוזר ומתחדד הוויכוח העתיק שבין תפילה למעשה. האם גאולה תבוא מאלוהים בלבד, או שהיא זקוקה לשותפות אנושית מלאה, לעיתים גם במחיר נשיאה בנטל, בעול, בפחד? זוהי אינה מחלוקת משפטית בלבד; זו מחלוקת תיאולוגית עמוקה על משמעותו של “נֵס” ועל מקומה של אחריות אנושית בגאולת ישראל.  

אולי כדאי שנשוב ונזכור: יהדות פרואקטיבית איננה מבטלת תפילה, ויהדות מתפללת איננה אמורה לבטל אחריות. האור של חנוכה, ושל ההיסטוריה שלנו, הגיע תמיד כששניהם עמדו יחד- רוח ואחריות, שמיים וארץ, תפילה ומעשה. השאלה איננה “מי צודק”, אלא כיצד נוכל ליצור מודל חדש של ערבות הדדית, שבו כל חלקי העם שותפים לביטחון, לתקווה ולבניין..

מזמינה אתכם היום: לחלום. ליצור. לשנות.

להדליק אור במקום לחכות לאור.