גם אחרי המבול- החיים יכולים להתחיל מחדש

השבר הוא לא סוף הסיפור. הוא תחילתה של העמידות ושל החוסן

דרשת פרשת נח- הרבה עדי רומם

השבוע אנו פותחים את ספר בראשית בפרשה שהיא אחת מהסיפורים המטלטלים והנוגעים ביותר בתורה- סיפורו של נח. זהו סיפור על חורבן ותקומה, על עולם שנשבר ומנסה ללמוד איך להתחיל מחדש.

ואולי השנה, יותר מבכל שנה אחרת, הסיפור הזה מרגיש פחות כמו מיתוס עתיק ויותר כמו מראה. גם אנחנו חווינו מבול, לא של מים, אלא של כאב, פחד, מלחמה ואובדן. מבול ששטף את ביטחוננו, את אמונתנו, את שגרת חיינו. האדמה זזה מתחת לרגליים: אישית, לאומית, רוחנית.

ובכל זאת, פרשת נח לוחשת לנו אמת כמעט בלתי נתפסת: גם אחרי המבול- החיים יכולים להתחיל מחדש. השבר הוא לעולם לא סוף הסיפור. הוא תחילתה של העמידות ושל החוסן, המקום שבו האור יכול להיכנס, שבו הריפוי יכול להתחיל, ושבו נולדת תקווה חדשה, עדינה אך חזקה יותר, פגיעה אך אמיצה יותר.

המבול לא היה הסוף

לאחר שהאל רואה את חמס בני האדם, הארץ מתמלאת אלימות והמים עולים. הכול נשטף.ובכל זאת, הקב"ה אינו מוחק את הבריאה ומתחיל מחדש. הוא בוחר להציל שרידים- את נח ובני משפחתו, את בעלי החיים, את הזרעים ואת התקווה.

כאילו אומר אלוהים: לא אברא עולם מושלם. אברא עולם מתוקן.

התיבה הופכת לרחם צף של אפשרות. בתוכה, החיים רועדים- אך שורדים. והיונה שבה עם עלה זית בפיה: זעיר, ירוק, אך חי.זה אינו סיפור של מחיקה, אלא של התמרה.

מן המבול אל התיקון

בתרבות אחרת, רחוקה, התפתחה אמנות יפנית בשם קינטסוגי "חיבור זהב". במקום להשליך כלי שנשבר, היפנים מדביקים את שבריו בלכה ובאבקת זהב. הסדקים אינם מוסתרים, אלא מוארים. הכלי השבור הופך ליקר יותר מהמקור. צלקותיו הן כתרו. שבריו- יופיו.

וזהו בדיוק סיפורו של נח, ושלנו. העולם שלאחר המבול איננו מושלם. הוא נושא את זיכרון הפצע. אבל הוא אמיתי. הוא חי. והוא מחזיק יופי חדש, יופי של תיקון.

גם בחיינו, כל אחד מאיתנו חווה מבול. אובדן. מחלה. פחד. בגידה. שבר.וכשהמים שוככים, נותרת השאלה: מה נעשה עכשיו? נעמיד פנים ששום דבר לא קרה? או שנאסוף את השברים, ונחיל את מעשה הקינטסוגי, מעשה הריפוי?

הקשת בענן- ברית על תיקון

כאשר התיבה נחה והמים שוקטים, הקב"ה תולה קשת בשמים. לא כקישוט, אלא כברית. קשת הפוכה, כלי מלחמה שהופך לסמל של שלום.אלוהים מבטיח: לא עוד השמדה.הקשת מזכירה שגם השמים עצמם ניתנים לריפוי, שגם מתוך הסערה יכולה לצמוח צבע, אור, חיים.

זו קשת הקינטסוגי של אלוהים- צבעי זהב על הסדק שבין שמים וארץ.

עבורנו, כאן ועכשיו

גם אנחנו עומדים היום על אדמת העולם אחרי המבול.ראינו חורבן, בארצנו, בקהילותינו, בליבנו. ואיננו יכולים להתעלם ממנו.אבל כמו נח, גם אנו יכולים לבחור: לנטוע, לבנות, לחלום.

וכאן ראוי להיזכר במילותיו הנפלאות של הרב יונתן זקס:

"רבים מאיתנו מבלבלים בין שני מושגים: אופטימיות ותקווה. הם נשמעים דומים. אבל לאמיתו של דבר הם שונים מאוד. האופטימיות היא האמונה שדברים ישתפרו. התקווה היא האמונה שכולנו יחד נוכל לשפר את הדברים. כדי להיות אופטימיים, לא צריך אומץ. די בתמימות מסוימת. אבל כדי לקוות נדרש אומץ רב"(To Heal a Fractured World, p.166)

האופטימיות מאמינה שהעולם ישתנה לטובה. התקווה מאמינה שכולנו, יחד, יכולים לשנות את העולם לטובה.

להיות אופטימי זו תמימות. לקוות זה אומץ.האופטימיות מחכה שהגשם ייפסק; התקווה בונה תיבה.

קריאה לפעולה

אז אל נמתין לעולם מושלם כדי להתחיל לבנות.אל נסתיר את השברים או נבוש בצלקות.נישאם, כמו שנח נשא את החיים בתיבתו, כמטען קדוש.

כל מעשה טוב, כל התנדבות, כל חיבוק, כל פיוס, הם קרשי התיבה שלנו.כל שיח אמיץ, כל הקשבה, כל מחילה, הם קשת בענן שלנו.

האמונה אינה מתעלמת מן הסערה; היא פשוט מסרבת לתת לסערה את המילה האחרונה.היא הופכת ייאוש לאחריות, אחריות לאהבה, ואהבה לתקווה.

חז"ל אמרו: “אין לך שלם מלב נשבר.”ורש"י חותם את פירושו לתורה במילים “יישר כוחך ששיברת” – כי לפעמים השלמות האמיתית נולדת רק אחרי השבר.

תפילה

יהי רצון שנמצא גם אנחנו חן בעיני אלוהים.שנקום מן המים חזקים יותר, רחומים יותר, מאמינים יותר.שצלקותינו יספרו סיפורי הישרדות, ופצעינו יזהרו כעורקי זהב.

ושבת נח הזו תזכיר לנו שגם אחרי כל סערה, אישית או לאומית, הברית עדיין עומדת, הקשת עדיין זורחת,והחיים , למרות הכול, מתחילים מחדש.

שבת שלום.