צאו החוצה- לא רק מהבית, אלא גם מההרגלים.

דרשת סוכות, הרבה עדי רומם, תל מונד

ומה אם סוכות איננו רק חג של בניית סוכה בחצר, אלא של בניית סוכה בלב?פעם בשנה קוראת לנו התורה לצאת החוצה, לחוש את הרוח, את הארעיות, את פלא החיים ללא קירות. אבל אולי השנה, היא גם קוראת לנו לצאת פנימה, לנער את הקירות שבנפש, את אלה שבנינו לעצמנו מבפנים. החוקר והמבקר הספרותי הרוסי ויקטור שקלובסקי אמר פעם: “מי שגר קרוב מדי לים, מפסיק לשמוע את הגלים.” שקלובסקי טבע את המושג “הזרה”- להפוך את המוכר לבלתי מוכר, להעיר את החושים שלנו שנרדמו תחת שגרת ההרגל. תפקידה של האמנות, כך אמר, הוא לעזור לנו לראות את העולם מחדש, להתעורר מהאוטומט של החיים.

אני מאמינה שחג הסוכות הוא מעשה ההזרה הגדול של היהדות. פעם בשנה התורה מזמינה אותנו לצאת ממש, מבתינו היציבים, הממוזגים, הצפויים, אל סוכה רעועה, דולפת, זמנית. דווקא כשמצאנו סוף סוף את הכרית הנכונה, כשהמיטה נקייה וריחנית, כשהמזגן מכוון על 21 מעלות מושלמות, קול דק יוצא וקורא: “צא החוצה .”ופתאום, המיטה, המקרר, אפילו המתג הקטן של האור, נהיים שוב פלא. סוכות מזכיר לנו שהנוחות מרדימה את התודעה, ושמשמעות מתחילה ברגע שאנחנו יוצאים מאזור הנוחות. פתאום אנחנו מעריכים כמה כיף זה ששולחן האוכל קרוב למטבח ולא צריך לסחוב סירים, כמה כיף שיש מזגן וחלונות נגד יתושים.

סוכות מזכיר לנו שהנוחות מרדימה את התודעה, ושמשמעות מתחילה ברגע שאנחנו יוצאים מאזור הנוחות. יוצאים לחופש שבוע בכפר וכשחוזרים שוב שומעים את הגלים.

אבל הערב אני רוצה לקחת את זה צעד נוסף קדימה.מה אם סוכות איננו רק על יציאה מהבתים הפיזיים שלנו, אלא גם על יציאה מהבתים הפנימיים שלנו? מה אם נבנה השנה סוכה לנפש?

הרב עדין שטיינזלץ כתב: "בחיים מקובעים מדיי יש סכנה של שאננות, של ביטחון מופרז. אנשים ועמים שמרגישים מרוצים מדיי ממצבם הנוכחי – יכולים בעצם להיות על סף תהום. הסוכה מטלטלת את הקיום הנינוח שלנו, מוציאה אותנו מהבית היציב שלנו החוצה, נוטעת בנו ארעיות, משחררת אותנו מתחושת ה'מגיע לי' והתחושה שדברים הם 'שלי', שהיא מסוכנת. זה שינוי נפשי חשוב, ממש חיסון מפני השכחה וקהות החושים. במקום קיבעון – גמישות. במקום כבדות – קלילות. זוהי התחושה המשחררת והשמחה שעמה יש להיכנס לסוכה למשך שבוע".

הבתים שאנו בונים בתוכנו

לכולנו יש “בתים נפשיים”, דעות שאנחנו אוחזים בהן חזק מדי, אמיתות שאיננו בודקים עוד, אמונות שמעולם לא העזנו לערער. אנחנו מרהטים את הבתים הללו ברהיטי זהות: “זה מי שאני”, “זה מה שאני מאמין בו”, “זה מה שאני לא מסוגל לעשות.” וכמו מי שגר קרוב מדי לים, אנחנו מפסיקים לשמוע את הגלים.

סוכות מזמין אותנו, ולו לשבוע אחד, לצאת מהבתים שבנפש.לשאול מחדש את האמיתות שהתרגלנו אליהן.לתת לרוח קלה לעבור דרך הוודאות שלנו.להסתכן במשב רוח בלב, כי שם בדיוק מתחילה הצמיחה.

החיים מתחילים היכן שנגמר אזור הנוחות

Just Do It

יש מדרש מודרני, לא מהתלמוד, אלא ממודעת NIKE:

“לעיתים קרובות מדי אנחנו מפחדים.מפחדים ממה שלא נצליח לעשות, מפחדים ממה שאנשים יחשבו אם ננסה. אנחנו אומרים ‘לא’, כשבעצם רצינו לומר ‘כן’. שותקים כשאנחנו רוצים לצעוק, וצורחים עם כולם כשבעצם היינו צריכים לשתוק.

די. נסו משהו שמעולם לא ניסיתם. קחו סיכון. כתבו מכתב לעיתון. זרקו את הטלוויזיה הישנה. רכבו על אופניים. נסו לגלוש. סעו לארץ ששפתה זרה לכם. תמציאו משהו. תתקשרו. אין לכם מה להפסיד, אבל יש לכם המון מה להרוויח.פשוט תעשו את זה.”

תיאולוגיית NIKE פשוטה, אבל עמוקות בה תובנות יהודיות:החיים מתחילים היכן שנגמר אזור הנוחות.

זה מה שעשה אברהם כששמע “לך לך” , צא מארצך, ממולדתך, מבית אביך.זה מה שעשו בני ישראל במדבר, עזבו את עבדות הוודאות אל חירות של אי-ודאות.וזה מה שאנחנו עושים בכל סוכות, עוזבים ביטחון, ובוחרים באפשרות.

לצאת כדי לשוב

כשאנחנו יוצאים מן הבית, או מן הלב, איננו מאבדים את עצמנו. אנחנו מגלים את עצמנו מחדש.

כמו שאומר השיר של קובי אוז:

“זלמן, זה לא אתה. אתה לא הבית שלך, לא העבודה שלך, לא האדמה שלך, לא המעמד שלך-אתה פשוט… זלמן.”

סוכות הוא החג שלוחש לנו:אתה לא הנוחות שלך.אתה לא הרכוש שלך.אתה לא הפחדים שלך.אתה, זה שמעז לצאת החוצה.

קריאה לפעולה

אז השנה, אל תבנו רק סוכה בגינה- בנו גם סוכה בנפש.עשו אותה מחומרי גלם של אומץ, סקרנות וחמלה.תנו לגג שלה להיות פתוח לכוכבים,ולרוח, לעבור דרכה בחופשיות.

קחו סיכון קטן.אמרו את המילים שחששתם לומר.תכננו את המסע שדחיתם.סלחו. נסו. התחילו.

כי הנס איננו שאנחנו שורדים מחוץ לבית- הנס הוא שדווקא שם, בחוץ, אנחנו מתעוררים לחיים.

יהי רצון שחג הסוכות הזה יפתח את עינינו ליופי שבארעיות,את לבנו לאומץ שבשינוי,ואת ידינו למלאכת תיקון העולם, צעד אמיץ אחד בכל פעם.

חג סוכות שמח, צאו החוצה, וחזרו חדשים.